בגידה

הזדיינתי איתו. זה היה שבוע לפני החתונה. החבר שלי היה עמוס בעבודה ולא שמעתי ממנו כבר יומיים. הדירה הייתה עמוסה בדפים, סידורי שולחנות, תפריטים והרשימות מאמא שלי, שהייתה בטוחה שאני עדיין בתולה. בפינת החדר עמד זוג נעליים מכוער שחמותי מאוד רצתה שאנעל בחתונה ואני רק רציתי להקיא כל פעם שמבטי נח עליהן ורק חשבתי איך אני משמידה אותם ומעלימה את הראיות.

לא יכולתי להישאר בדירה. נחנקתי. אז יצאתי לפאב המעופש שבפינה. זה שחבר שלי כבר לא הולך אליו כי הוא רב עם הברמן ופעם כמעט ריסק לו כוס על הראש. עכשיו לא היה לי אכפת רק רציתי לשתות ובתקווה לאבד הכרה עד החתונה. שם אסור. בושות...

התיישבתי על קצה הבר. השארתי את היד עם הטבעת במקום בולט, שלא יציקו, ושקעתי בבירה המרה. נגמר להם הסוג הטוב אז פינקו אותי בבירת הבית. אעלק כמו באירופה... המלצרית אפילו לא ידעה מה זה מאלט. הנהנה לי עם הראש כאילו הייתה בהתקף פרכוסים ואז הביאה לי את הכוס ששליש מתכולתה נשפך על השולחן.

ואז הוא ניגש אלי. לקח לי קצת זמן לזהות אותו. שנה לא נפגשנו ומאז הוא התחטב, עשה עדשות ואפילו למד לחייך מבלי שהעיניים שלו ייעלמו. עכשיו סוף סוף שמתי לב שהן כחולות, ולא מהסוג הבנאלי אלא זה שגורם לך להתגעגע לחודש בניו זילנד שאת כולו ביליתי מתחת למים. כבר אז העדפתי את השקט והעמימות שבמעמקים. דגים לא מכאיבים כמו אנשים. טוב, חוץ מכרישים, אולי...

אז דיברנו. אני אוהבת להקשיב לו מספר על הבחורות שהוא דופק כי מי עוד ישים לב איך הירכיים שלהן רוטטים או מתי בפעם האחרונה היא ניקתה מאחורי האוזניים ומי עוד יוכל במבט אחד לתת הערכה כמה בובות פוני היו לה על המדפים (פלוס מינוס 10, אבל היי, היה חשוך). הבן אדם שרמוטה יותר ממני ולו יש אפילו את הבלונד (ועוד טבעי!).

שילמנו לברמנית. השארנו טיפ נדיב כי הוא עוד רצה לחזור בהמשך הערב וקיווה ליחס אוהד. הלכנו אלי הביתה. רציתי לשתות עוד אבל החתונה גמרה לי את כל החסכונות והוא סיפר שאיזה חבר שלו הביא לו בירה אירית שמערבבים אותה עם אבקת מרק ואז יוצא משהו שיוריד לך 20,000 תאי מוח בשלוק אחד. שיהיה. יותר גרוע ממה ששתיתי בבר זה לא יהיה והעיקר שיש 20% אלכוהול.

ודיברנו עוד קצת ואז אני, אפופת אלכוהול בריח עוף, רכנתי לעברו וחיככתי את לחיי בשיער שלו. תלתלים בלונדיניים מטמטמים עם ריח ארופאי נדיר. הוא ניצל את הזווית ונשק לצווארי. הכוס שבידי החליקה ונפלה בדיוק בתוך אחת הנעליים המכוערות ואני התחלתי להתנשם ועם כל סנטימטר שלשונו ירדה אני הרגשתי את הרעד שבי הולך וגובר וקולות שכבר שכחתי שאני יודעת להפיק נשפכו מגרוני ללא שליטה.

נפלנו על הספה וצליל הניירות המרשרשים רק הגביר את ההתרגשות. בראשי היה הקרב המתמיד בין הרצון להישאר נאמנה לבין הצורך בפורקן כלשהו לכל הלחץ והעצבים והערגה לתחושת המגע החדש שידעתי שכבר לא יהיה לי אחרי החתונה. הוא היה ארוך וקשה אבל מבט קצר אחד על הנעליים והתרשימים ותחושת הספה המחוספסת תחתי שברו אותי. ברפיון חושים פלטתי בכניעה "פעם אחת".

והזדיינתי איתו. אני אשים את הנעליים ורק אל תספרו לחבר שלי. בושות...